"אני שונא דרקונים" מאת ברנדון סנדרסון

תרגום: צפריר גרוסמן

הגהה: מאיה אנקוה ואייל גורן

הסיפור תורגם על ידינו בהתנדבות ובאהבה, אך לא עבר עריכה.

קיבלנו את אישורו של ברנדון לתרגום ואנחנו מודים לו על כך ומאחלים לו יום הולדת שמח!

מקווים שתהנו מהסיפור (:

 

 I Hate Dragons”  Copyright © 2019 by Dragonsteel, LLC"

אני שונא דרקונים/ ברנדון סנדרסון

 

"אדון ג'ונסטון?"

"כן, סקיפ?"

"רציתי לדבר איתך בנוגע לתפקידי בכוח."

"מה? בחור צעיר, עכשיו זה לא זמן מתאים."

"אה, אני מצטער, אדוני. אבל אני חושב שזה בדיוק הזמן המתאים. ועם כל הכבוד, אני לא מתכוון לזוז עד שאגיד את אשר על ליבי."

"בסדר. בסדר. תוציא את זה החוצה."

"תשמע, מר ג'ונסטון, אתה מודע לעובדה שבאנו לכאן להרוג דרקון?"

"כן. זאת העבודה שלנו. ציידי דרקונים. זה כתוב לך על הג'קט שלך, בחור צעיר!"

"כן, אדוני, העניין הוא שאתה והבחורים האחרים הם הציידים."

"התפקיד שלך לא פחות חשוב משלנו, סקיפ. בלעדיך הדרקון בעולם לא יגיע!"

"נראה לי שהתכוונת 'לעולם לא יגיע', אדוני. וכן, רציתי לדבר איתך על התפקיד שלי. אני מבין שחשוב לך שמישהו יוציא את הדרקון מהמאורה שלו."

"אין סיכוי שלא תתפוס משהו בלי פיתיון."

"'אין סיכוי שתתפוס', אדוני, זוהי שלילה כפולה. ואתה צודק. אבל יש משהו שמטריד אותי לגבי התפקיד שלי בצוות. כפי שאמרת, אני הפיתיון."

"כן?"

"ונראה לי שבסופו של דבר, אם אתה שולח את הפיתיון יותר מדי פעמים..."

"כן?"

"ובכן, אדוני, בסופו של דבר אחד הדרקונים יאכל אותו. אדוני."

"אה."

"אתה מבין את הבעיה שלי."

"אתה נמצא בתפקיד כבר שנה שלמה ועדיין לא אכלו אותך."

"אדוני, אני רוצה לחלוק עליך."

"מה הקשר לחשבון עכשיו?"

"אתה מתכוון לפועל לחלק, אני מדבר על המשמעות של... לא משנה. בכל מקרה, כן, הצלחתי לשרוד שנה שלמה. אבל בזמן האחרון התחלתי לחשוב."

"זה מנהג מגונה."

"לרוע המזל, אצלי זה כבר כרוני. התחלתי לחשוב על כל הפעמים שניצלתי בשן ועין. התחלתי לחשוב שבסופו של דבר, אתה והבחורים לא תצליחו להגיע אל הדרקון בזמן. אני חושב על כל המלתעות שנפערו לעברי בחודשים האחרונים."

"כן, גם לי יצא לקלל פעם או פעמיים לאחרונה."

"אז..."

"טוב, בחור צעיר. אני מבין לאיפה זה הולך. שני אחוזים ולא יותר."

"אתה נותן לי העלאה?"

"ודאי. שני אחוזים זה כסף ממש טוב, בחור צעיר. בחייך, כשאני הייתי בגילך, הייתי מוכן למות בשביל העלאה של שני אחוזים."

"אני ממש לא רוצה למות בשביל זה, אדוני."

"אז שלושה אחוזים."

"אתה משלם לי במזון, אדוני. אתה לא משלם לי בכסף."

"אה. שכחתי שאתה בחור חכם. בסדר גמור. ארבעה אחוזים."

"אדוני, אתה יכול להכפיל את הסכום הזה והוא עדיין יישאר חסר משמעות."

"אל תתחצף! להכפיל לך את הסכום? אתה חושב שאני עשׁוי ממטבעות?"

"אומרים 'עשׂוי', הנקודה בצד השני, אדוני."

"אתה רואה את הדברים האלו? איך – "

"זה לא משנה. אדוני, העניין הוא לא הכסף."

"אתה רוצה עוד מזון?"

"לא. אתה מבין, אה..."

"תוציא את זה החוצה! הדרקון לא הולך להרוג את עצמו!"

"למעשה, דרקונים הם יצורים תבוניים וככל הנראה אחוזי ההתאבדות שלהם די דומים לאלו של חיות תבוניות אחרות. אז אולי הדרקון הזה דווקא כן יהרוג את עצמו. בכל מקרה, זאת עדיין היתכנות סטטיסטית. אבל זה לא קשור לשיחה שלנו. אתה מבין, אדוני. אני מעדיף לשנות את התפקיד שלי בצוות."

"איך?"

"הייתי רוצה להיות צייד, אדוני. אתה יודע. להחזיק צלצל ביד? לירות ברובה קשת? לא אכפת לי אפילו להטעין את רובי הקשת עבור הציידים האחרים עד שאלמד לירות טוב."

"אתה מדבר שטויות. אתה לא יכול לעשות את זה בזמן שאתה הפיתיון ועומד בדיוק באמצע שדה הקרב!"

"לא התכוונתי שאעשה את זה בזמן שאני הפיתיון. אני רוצה לעשות את זה במקום להיות הפיתיון. אדוני."

"אבל לאף אחד מהבחורים אין את הכישרון המיוחד שלך, בחור צעיר."

"אני לא חושב שהוא כזה מיוחד..."

"בטח שהוא מיוחד! בכל השנים שבהן אני צד דרקונים, אף פעם לא פגשתי מישהו שמושך אליו דרקונים כמוך. יש לך ברכה גדולה."

"הברכה שלי היא שיש לי ריח מעורר תאבון לדרקונים? אדוני, זאת ממש לא ברכה ואני ממש לא רוצה אותה."

"רק בגלל שהברכה שלך לא שגרתית, זה לא אומר שזאת לא ברכה."

"גם סכין בגב זה משהו לא שגרתי. וגם זה לא נראה לי ברכה גדולה. אדוני."

"תראה, בחור צעיר. אתה מיוחד. הריח שלך... הוא משגע אותם. חבל לבזבז כישרון כזה. תעשה את מה שנבראת לעשות. הושט את ידך אל הכוכבים."

"כוכבים הם כדורי גז ענקיים שבוערים במרחק רב מאיתנו."

"באמת?"

"כן. אם אושיט את ידי אליהם, אם זה בכלל אפשרי, ככל הנראה אשרוף אותה. אדוני."

"מה 'תה אומר."

"מה אתה אומר."

"זה בדיוק מה שאמרתי. בכל מקרה, בחור צעיר, אתה צריך לחקור את הכישרונות שלך."

"הכישרון שלי הוא להיאכל על-ידי דרקונים. נראה לי שזה כישרון שאי אפשר לחקור אלא יותר לחוות אותו. פעם אחת. בדרך חד פעמית, כואבת ובלתי הפיכה."

"..."

"נו?"

"אני רואה שאתה בחורצ'יק חכם."

"תודה."

"חמישה אחוזים."

"אני..."

"הוא הגיע! הוא טס מעלינו! בחור צעיר, נדבר על זה מאוחר יותר."

"בסדר. אתה יודע מה, בסדר. אבל פעם אחת וזהו. זאת הפעם האחרונה."

"כל הכבוד. צא החוצה. אתה זוכר את התסריט?"

"ברור שאני זוכר אותו. אהמ. אני כל-כך עייף! וכמה אני שונא את אור השמש. לכן לא אסתכל למעלה אל השמיים. אני פשוט מתכוון ללכת לי כאן על ה... אה... סלעים האלו ולמצוא מקום נוח לישון בו.

"אוי ואבוי! נפלתי ונכנס לי אבק לעיניים, חזיז ורעם. עכשיו הרוח נושבת ואני לא יכול לראות מה קורה מסביבי. זאת רק רוח רגילה, שלא נגרמה מהנפת כנפיים של דרקון. ממש לא. אולי אלך לישון על הסלע העקום הזה. אני מקווה שאין איזו חיה רעה בסביבה שתשחט אותי בזמן שאשן."

"פססט. סקיפ. שתנשוך! לפי התסריט, אתה צריך להגיד שתנשוך אותי!"

"זה אותו הדבר, אל תקשקש!"

"מה הקשר לעור של הדרקון?"

"לא התכוונתי לקשקש, אדון ג'ונסטון. תראה, הוא מתקרב שוב. שקט. אהמ. כן, אני הולך לישון עכשיו!"

"..."

"מה הדרקון עושה?"

"הוא נחת שם למעלה. אני חושב שהוא חושד במשהו. הוא מותח את הצוואר שלו ו..."

"אתה שחקן נוראי."

"באמת? דווקא חשבתי שהשתפרתי. אתה יודע, אני מתאמן מול המראה."

"פשוט נוראי. ראיתי סבון שיודע לשחק יותר טוב ממך. אני מאמין שיש לך חבורה שלמה של ציידי דרקונים שמסתתרת בקרבת מקום."

"אממ. לא?"

"לא, אין חבורה של ציידים? או שאני לא מאמין בזה? בגלל שאני לא חושב שאתה נמצא במצב שאתה יכול לשפוט במה אני מאמין או לא מאמין. ודרך אגב, מי כתב את התסריט הזה?"

"אדון ג'ונסטון."

"הוא צריך עורך."

"זה בדיוק מה שאני אומר. אתה יודע כמה קשה לעבוד עם תסריט כזה גרוע?"

"זה עדיין לא תירוץ למשחק העלוב שלך."

"אבל אפשר להבין אותי, לא?"

"לא."

"אז, אממ, אם הבנת שזאת תרמית... אז למה אתה כאן? למה אתה לא בורח?"

"אני... יש משהו בנוגע אליך, בן אדם קטן. כן. משהו... ממסטל. בוא תעלה פה למעלה."

"סליחה?"

"תעלה פה למעלה."

"אתה מתכוון לאכול אותי."

"כן, לזה אני מתכוון."

"אני חושב שאסרב בנימוס."

"נו, בחייך. זה לא גרוע כמו שאתה חושב. זה לא יכאב בחלל."

"לא אכפת לי אם זה יכאב או לא. אני עדיין אמות. ויש לך טעות כתיב במילה 'בחלל'. אתה צריך להגיד 'בכלל'."

"באמת? איך אתה יודע? זה נשמע אותו הדבר."

"אני יכול לשמוע טעויות כתיב."

"מה באמת?"

"כן. האמת שאני גם יכול לשמוע ניקוד."

"זה... מעניין, ילד קטן. מעניין מאוד. טוב, בוא נגמור עם זה. אין טעם לחכות. תעלה למעלה כדי שאוכל אותך."

"זה לא טיעון ממש משכנע."

"אני דרקון מאוד עסוק."

"מצחיק. לי דווקא יש הרבה מאוד זמן. אני יכול לשבת כאן כל היום, כל עוד מישהו לא אוכל אותי."

"נו, בחייך. אל תהיה כזה קשה. זאת הסיבה שבגללה נבראת."

"מאיפה קיבלת את הרעיון הנוראי הזה?"

"זה מעגל החיים, בן אדם צעיר! זה היופי של הטבע! כל יצור נאכל על-ידי יצור גדול ממנו, וככה המעגל סובב לו, עד שאנחנו מגיעים לטורף העליון. ואני לא יודע אם שמת לב, אבל אני הטורף העליון."

"שמתי לב."

"תראה, הפרות אוכלות את העשב, הזאבים אוכלים את החיות, האנשים אוכלים את הזאבים והדרקונים אוכלים את האנשים. זה פשוט ומופלא."

"אנחנו לא אוכלים זאבים."

"אתם לא?"

"לא. אלא אם אנחנו ממש רעבים. ואפילו אז, אין להם טעם טוב, או ככה לפחות אמרו לי. הבשר די יבש."

"אין לי מושג, אבל אתם אמורים לאכול אותם. אנשים אף פעם לא מתנהגים כמו שצריך. כמו עכשיו, כשאתה מסרב להיות המנה העיקרית שלי. איך אוכל לשכנע אותך?"

"האמת שאתה משכנע אותי."

"באמת? זה עובד? אממ, כלומר... כמובן שכן. ידוע לכולם שיש לי כישורי הבעה גבוהים, בקרב הדרקונים."

"אתה לא צריך את הפסיק הזה שם, כמו כן לא היית צריך להשתמש במילים ב'קרב הדרקונים' אחרי 'ידוע לכולם', זאת סתם חזרה מיותרת. כמו כן, אתה חושב שבגלל שאמרתי לך שאתה משכנע אותי אז חשבת שאתה מצליח, אבל זאת לא המשמעות האמיתית של הפועל. אתה מנסה לשכנע מישהו, ואז אתה נכשל או מצליח. הרבה לא משתמשים נכון במילה הזאת. הביטוי שאתה רוצה להשתמש בו הוא להצליח לשכנע. אתה צריך להצליח לשכנע אותי, לא רק לשכנע אותי, שטוען שאתה רק מנסה ולא נותן תשובה החלטית לגבי התוצאה הסופית."

"אתה לא כזה להיט גדול במסיבות, נכון, בן אדם קטן?"

"אני... אה... לא מקבל הרבה הזמנות למסיבות."

"מעניין מאוד למה. אז, אתה הולך להפסיק להתבכיין ולהיאכל כמו גבר?"

 "לא."

"אתה גורם לאימא אדמה לבכות."

"טוב מאוד. אנחנו צריכים עוד גשם. למה שלא תלך לאכול פרה?"

"למה שלא תלך לאכול עשב?"

"אממ... בני אדם לא יכולים לעכל עשבים."

"ודרקונים לא יכולים לעכל פרות."

"באמת?"

"באמת. בני אדם נבראו כדי שדרקונים יאכלו אותם. זה עניין טבעי לחלוטין."

"זה לא הכי הוגן בעולם. אז מי אוכל אתכם?"

"התולעים אוכלות אותנו אחרי שאנחנו מתים. זה מאוד מטאפיזי הסיפור הזה."

"אבל אתם חייבים לאכול בני אדם?"

"אם לא נעשה את זה, אז נמות."

"איך בכלל נשארו בני אדם בעולם?"

"אנחנו לא צריכים לאכול כל הזמן, בן אדם קטן. רק אחד כל כמה חודשים. יש מספיק בני אדם כדי לקיים אותנו. גם לכם לא נגמרים... מה הדברים שאתם אוכלים?"

"פרות. חזירים. גזרים. קצת זאבים."

"כן, גם לכם לא נגמרים הדברים האלו."

"עדיין יש לי בעיה עם כל המוות שבסיפור."

"תחשוב על כל הטוב שתעשה."

"טוב? אני ממשיך לקיים דרקון שימשיך לאיים על האזור?"

"לא, תחשוב על כך שאתה מקריב את עצמך עבור אדם אחר. אם לא אוכל אותך, אז אלך מכאן ואוכל מישהו אחר. אולי איזו בתולה צעירה ויפה. או איזה ילד מסכן. תחשוב על זה. אתה עושה מעשה אמיץ מאוד. מעשה אצילי, אפילו מעשה גבורה."

"טוב, אם חושבים על זה ככה..."

"בדיוק, בוא קרוב יותר."

"... אולי אגיע אל הקצה שם..."

"בחיי... הריח שלך... אני... למה אתה עוצר...? בוא לכאן! אני לא... אני לא... ראאאאאר!"

"תחסלו אותו, בחורים!"

"אאאאה!"

"ראאאאאאר!"

"הארק!"

"הזרוע שלי!"

"תמשיכו לדקור אותו!"

"בני אדם קטנים וטיפשים! גאר! גר.... בלארק!"

"הוא חוסל!"

"אתם יודעים מה אני תמיד אומר, בחורים שלי. תמשיכו לדקור אותם כאילו אין מחר! ואתה, אתה היית ממש טוב. אפילו אם חרבשת לי את התסריט."

"חרבשתי? באמת? זאת לא מילה אמיתית, זה סלנג וגם סלנג ירוד ביותר."

"מה אותה אומר? אתה תמיד משתמש במילים גדולות עם שורשים מרובעים. אז חשבתי..."

"לא משנה. אני הולך להתקלח ולנקות ממני את כל הדם של הדרקון. אני לא מאמין שאני עושה את זה..."

"הוא לא נראה מרוצה במיוחד, אדון ג'ונסטון."

"הו, אני לא מודאג לגבי סקיפ. יהיה בסדר."

"אני לא יודע. הוא באמת נראה כועס הפעם."

"אל תדאג. יש לי נשק סודי."

"באמת?"

"בטח. הלילה, אחרי שהוא יאכל משהו וירגיש טוב..."

"כן?"

"אתן לו העלאה של שישה אחוזים."

 

 

 

 

 

 I Hate Dragons”  Copyright © 2019 by Dragonsteel, LLC"