ראיון עם קוני ויליס, מאי 2024
לקראת היציאה המחודשת של "ספר יום הדין" ו-"מלבד הכלב" בהוצאת אופוס, אספנו שאלות מהקוראים ושלחנו אותן אל קוני ויליס.
תרגום: צפריר גרוסמן
- למה התמקדת בתקופת הדבר השחור? האם תמיד התעניינת בימי הביניים?
לא, בכלל לא התעניינתי בימי הביניים, כי אני חושבת שמדובר בתקופה מלוכלכת ונוראית ואין סיכוי שמישהו ירצה לחזור לשם. אבל התעניינתי בדבר השחור. זאת הייתה תקופה בהיסטוריה שבה אנשים הרגישו שמדובר בסוף העולם. עקב כך שרוב התיעודים הושמדו ואנשים רבים מתו, אנחנו מאמינים ששליש עד מחצית מתושבי אירופה מתו. כפרים שלמים נמחקו מעל פני האדמה והציביליזציה כמעט התפוררה. זה כמו באפוקליפסות שסופרי המדע בדיוני אוהבים לכתוב, אלא שהאפוקליפסה הזאת הייתה אמיתית. מי לא יתעניין בזה?
- האם חלק מהתחזיות שלך לעתיד התגשמו? מה הצלחת ומה לא הצלחת לחזות?
סופרי מדע בדיוני לא באמת מנסים לחזות המצאות. הם לא פיזיקאים או נביאים, אפילו שלפעמים הם צודקים במה שעומד לקרות, כמו שרוברט היינליין הצליח לחזות את המצאת כרטיס האשראי והבינה המלאכותית. מה שהם מנסים לעשות הוא לנתח את מה שעומד להתרחש, והם עושים את זה באמצעות חקר העבר, ובהתבסס על אותם הנתונים, מנסים להבין מה יקרה בעתיד. ב"ספר יום הדין", בחנתי איך אנשים התנהגו בתקופת הדבר השחור ובשפעת הספרדית בשנת 1918 וניסיתי לנחש איך אנשים יתנהגו אם תפרוץ מגפה דומה בעתיד.
בנוגע לתחזיות, כמו שאמרתי, זה לא באמת מה שסופרים מנסים לעשות והם בדרך כלל טועים (היינליין צפה שדרך התחבורה המרכזית בעתיד תהיה דרכים נעות במקום שיופיעו רק בשדות התעופה). אז הצלחתי לחזות את המחסור בנייר טואלט במהלך מגפה, אבל לא חזיתי איך הטלפון הסלולרי ישנה את הדרך שבה ננהל את התקשורת בעתיד (כתבתי את הספר בתחילת שנות ה-80 ולא היו אז טלפונים סלולריים).
- האם את מתכננת את הספר מההתחלה או שאת מתחילה לכתוב ומגלה לאיפה הספר מוביל אותך?
אני מהאנשים שאוהבים לתכנן את כל העלילה שלהם לפני שאני מתחילה לכתוב, אפילו שזה לא אומר שלא עולים לי רעיונות באמצע ואני מכניסה אותם פנימה. אני אוהבת לדעת מה הסוף ואת קו העלילה הראשי. אחרת אני אתקע במהלך הכתיבה, ולא יהיה לי מושג איך אני ממשיכה הלאה. אבל אני לא חושבת שזאת הדרך הנכונה לכתוב. אני מכירה סופרות מדהימות כמו ננסי קרס (הסופרת של הסתברות לבנה וקבצנים בספרד – צ.ג.) שהתחילה עם תמונה ראשונית ופשוט ראתה לאיפה העלילה ממשיכה משם. כל אחד צריך לגלות את הטכניקה שעובדת עבורו. ולא, אין נוסחאות מושלמות. אני לא מאמינה בעלילה שמורכבת מחמש נקודות או משבע נקודות או במסע הגיבור. כל עלילה שונה כי כל סיפור הוא שונה, ובדיוק כשאת חושבת שהצלחת להבין את החוקים, אז את מגלה סיפור שפשוט לא מוכן להסתדר לפי החוקים האלו ואני חושבת שזה דבר פשוט נפלא.
- קראת ספרי מדע בדיוני כנערה צעירה? אם כן, מי היו הסופרים האהובים עליך ואיך הם השפיעו עליך?
כשהייתי ילדה קראתי כל מה שהצלחתי למצוא – נשים קטנות, אן שירלי, כל הספרים של ננסי דרו, כל ספרי עוץ. ואז, כשהייתי בת 12, נתקלתי בחליפת חלל של היינליין והתאהבתי לחלוטין במדע בדיוני.
נשארתי מאוהבת מאז ועד היום. קראתי את כל מה שיכולתי למצוא בספרייה שלי, בעיקר אייזק אסימוב, פרדריק פול וארתור סי. קלארק – ואת אוספי סיפורי המדע הבדיוני הטובים של השנה, שהיו אוצר גלום של סיפורים נהדרים של מגוון סופרים: קיט ריד, תיאודור סטרג'ן, פרדריק בראון, ריי ברדבורי, שירלי ג'קסון, פיליפ ק' דיק, ווארד מור, זנה הנדרסון ורבים נוספים. הם, יותר מכל דבר אחר, שכנעו אותי שמדע בדיוני הוא המקום הנכון עבורי.
הם גם לימדו אותי כל מה שאני יודעת על כתיבה. אפילו שהייתי מושפעת מאוד מהספרים של רוברט היינליין, כמו מסע אל בין הכוכבים, כוכב כפול, הדלת המוליכה אל הקיץ וחליפת חלל (שהוא עדיין ספר המד"ב האהוב עליי), אני חושבת שהסיפורים הקצרים השפיעו עליי יותר מכל. הם לא רק לימדו אותי איך לכתוב – הסיפור "האיש שאיבד את הים" מאת תיאודור סטרג'ן (תורגם לעברית במגזין פנטזיה 2000, גיליון 16 – צ.ג.) הוא כיתת אומן לאופן שבו צריך לכתוב סיפורים קצרים וגם הסיפור "אני מקווה שנגיע בקרוב" מאת פיליפ ק' דיק – הם הראו לי איך ניתן לכתוב סיפורים שונים באמצעות ז'אנר המדע הבדיוני, מניסויי המחשבה של פיליפ לתם ועד לסיפורים האנושיים והחמים של זנה הנדרסון, מהקומדיות של רון גולארט ואת לסיפורי האימה המצמררים של שירלי ג'קסון. וויליאם טן גרם לי לראות דברים מזווית אחרת לגמרי, פיליפ ק' דיק גרם לי לפקפק בהכול, כולל אם אני באמת קיימת, וכולם גרמו לי להבין שאני יכולה לכתוב על כל נושא שבעולם, וזאת הסיבה שכתבתי את "אפילו המלכה" (יצא בעברית בקובץ הסיפורים "ארץ לא נודעת" – צ.ג.) ו"השומרוני הטוב". וגם את ספר יום הדין.
- התחלת את הקריירה שלך בכתיבת סיפורים קצרים. איך היה המעבר מכתיבת סיפורים קצרים לארוכים? האם יש הבדל בדרך שבה את ניגשת לכל משימה?
כפי שכתבתי, למדתי לכתוב מקריאת סיפורים קצרים, ואחד הדברים שלמדתי הוא שלא מדובר בספרים קצרים. זוהי חיה אחרת לגמרי וקשה מאוד לכתוב אותם, בגלל שאת חייבת להישאר ממוקדת במטרה וגם בגלל שאין לך הרבה מרחב לכתוב אותם. אני עדיין אוהבת לכתוב סיפורים קצרים, אבל אני כמעט ולא עושה את זה יותר, וכאשר אני כותבת משהו שהוא לא ספר, אז ככל הנראה יהיה מדובר בנובלטה או נובלה, כמו "הרוחות של מארבל ארץ'" או "אחרון הווינבגו".
אני גם אוהבת לכתוב סיפורים לחג המולד, שהם סוג אחר לגמרי של סיפורים ויש להם חוקים מסובכים משלהם – את חייבת ללכת על חבל דק בין סנטימנטליות דביקה וריאליזם מדכא וקשה מאוד לעשות את זה – אבל אלו הסיפורים שאני הכי אוהבת לכתוב. אני גאה מאוד בסיפור "תסתכל מה יש לנו במבצעים" שהוא לא רק סיפור על חג המולד אלא על האופן שבו המוחות שלנו פועלים.
- האם נראה סרט או סדרת טלוויזיה המבוססת על אחד הספרים שלך? האם מישהו התעניין לעבד אותם בעבר?
מי יודע? אין לי הרבה שליטה על סרטים וסדרת טלוויזיה, אז אני לא מבזבזת את הזמן שלי במחשבה עליהם. יהיה נחמד, בערך, שיעבדו את אחד הספרים שלי לסרט, והסיבה שאני אומרת "בערך" כי זה אליה וקוץ בה. מצד אחד, זה כיף לראות את הספר שלך על המסך הגדול ולזכות בהרבה קוראים חדשים. מצד משני, את תמיד חוששת שהולכים להרוס לך את הספר. כבר נעשה סרט טלוויזיה שנקרא "פלא בשלגים" שהיה מבוסס על אחד הסיפורים שלי, "כמו אלו שהיכרנו פעם", והם עשו עבודה טובה מאוד, אבל הדאגה תמיד שם.
אני מעדיפה לחשוב על ספרים שבהם יש לי – בערך – יותר שליטה. בדיוק סיימתי לכתוב ספר הומוריסטי על חטיפת חייזרים שנקרא "הדרך לרוזוול", שכולל את ההתרסקות של העב"ם ברוזוול בשנת 1948, מערבונים, בתי קזינו, שיחים מתעופפים ברוח, נחשים ארסיים, מונומנט ואלי, ואנשים שמאמינים בכל דבר. ברגע זה אני באמצע כתיבת ספר חדש על מסע בזמן, שכולל את ההיסטוריונים מאוקספורד, וכמובן, את מר דנוורת'י. הספר יתרחש באוקספורד ויעסוק במנזר טינטרן, הדודו, דורותי סיירס והרפתקאות אליס בארץ הפלאות ואיך כל הדברים האלו מתקשרים ביחד.
תודה על הראיון. השאלות שלכם היו מצוינות – קוני ויליס.